ביקורות

ביקורת משחק: The Division 2, להציל את וושינגטון הבירה

המשחק השני בסדרת The Division נחת אצלנו מוקדם יותר החודש, ואם אתם לא מכירים, אז נתמצת ונסביר את המשחק בכמה מילים פשוטות, העיקרון הוא לרוץ, להתחבא, להרוג אנשים ולאסוף דברים. אפשר לומר שהמשפט הזה מסכם את המשחק בצורה מעולה, ודבילי ככל שזה נשמע, זה פשוט מהנה.

המשחק הקודם בסדרה קיבל הרבה ביקורת, על כך שהעולם מונוטוני ואפור מדי, על זה שאין בכלל עלילה אמיתית, ועל העובדה שכל משימה מרגישה בדיוק אותו הדבר. האם המשחק החדש בסדרה מתקן את עוולות העבר של אחיו הגדול? כן ולא, ועדיין – משהו פשוט עובד טוב, וקשה מאוד להניח את השלט בצד כשרגעי המשחק לא מפסיקים להיות מהנים.

אז הבנתם כבר את הנקודה הכללית: The Division 2 הוא משחק טוב. למען האמת, הוא רק נהיה יותר ויותר טוב ככל שמשחקים בו יותר. אחרי עשרות שעות משחק מהרגע שקיבלתי את העותק לידיי, אני יכול בלב שלם להגיד כי ההייפ שהיה לי לקראת המשחק השני בסדרה, אחרי שנורא אהבתי את המשחק הראשון – היה מוצדק לחלוטין.

כל משימה ראשית במשחק מרגישה שונה, למרות תבנית דומה מאוד בין כולן, אותה תבנית שנשארה עוד מהמשחק הראשון בסדרה. עם סביבות שונות שהופכות את הקרבות למיוחדים ושונים אחד מהשני, עם נקודות מארב חדשות של האוייבים והחברים הנכונים לשחק איתם, הדבר הזה לא מצליח להימאס, ואפשר להגיד שהעובדה הזו מגיעה בעיקר בעקבות משחקיות מהנה וזורמת עם כלי הנשק, משחקיות שתמיד מרגישה מצוין. העולם עצמו מרגיש מוצלח גם הוא, גדול, אבל כזה שגורם לך להרגיש כאילו לא בא לך להשתמש במערכת ה-Fast Travel (הישג מטורף, אם תשאלו אותי), עם צבעים חמים, חיות בר ברחובות, ובאופן כללי עולם שגורם לוושינגטון הבירה להיראות באמת כאילו היא בתוך כאוס נוראי.

כל הדברים האלו שעושים את המשחק למה שהוא, מצליחים לבוא לידי ביטוי במיוחד בסוף המשחק, באופן מפתיע קצת. הקמפיין, שאגב מרגיש הרבה יותר מלא מהקמפיין במשחק הקודם מצליח למשוך אותנו בהנאה עד לסוף המשחק, וגם ה-Dark Zone מצליח להוות מקום מעניין, גם לשחקני ההארדקור וגם לשחקנים שמשחקים קצת יותר Casuel, כמוני לדוגמא.

אז הבנתם כבר את הנקודה הכללית: The Division 2 הוא משחק טוב. למען האמת, הוא רק נהיה יותר ויותר טוב ככל שמשחקים בו יותר.

The Division 2 מצליח מהר מאוד להוכיח את עצמו כמשחק ממכר, עם תחושה הישג יוצאת מן הכלל. באגים קיימים כמובן, והם יכולים להיות ממש מצחיקים או אפילו ממש מעצבנים, אבל באופן כללי החוויה מרגישה מלוטשת מאוד ומרשים לראות הישג כזה למשחק אונליין בעולם שאנחנו רגילים למשחקים שמשוחררים "לא בשלים" וממשיכים להתעדכן עד למצב משחק סביר. מגיע ל-Ubisoft כל הכבוד, ואני לא אומר את זה בתור מעריץ גדול של החברה, אבל כשמגיע – מגיע.

בואו נתחיל

רוב האנשים משחקים במשחקים דוגמת The Division 2 בעיקר כדי לסיים את המשחק, ובאיזשהוא מקום אפשר להבין, המשחקים האלו מבוססים על ה-Loot, ובאופן טבעי כשמגיעים לסוף המשחק מדובר ב-Loot הטוב ביותר עם האתגרים הקשים ביותר, אבל בין אם זה מה שמעניין אתכם או לא, The Division 2 הוא אחלה של משחק גם לשחקנים שלא מעוניינים בגריינד לקראת ה-Loot הטוב ביותר, כשתמיד יש מה לעשות, תמיד יש מהלראות, ותמיד יש איך ליהנות.

המשימות מגוונות מספיק, למרות ששוב: חוזרות על אותה תבנית בסיסית. ועדיין, הוא מהנות תמיד, וזה קורה בעיקר בזכות העובדה שכל משימה נמצאת במקום שמרגיש מיוחד ושונה מכל מקום אחר בעולם המשחק העצום. במקום שכל בניין יראה כמו הבניין שלפניו, והמשימה תרגיש זהה לחלוטין, מדובר במבנים מעניינים, דוגמת המשימה במוזיאון ההיסטוריה האמריקאי, שמלא בכל טוב ועניין (אל תדאגו, לא נספק לכם ספויילרים). אפשר ממש להרגיש כאילו אנחנו בוושינגטון מוכת האסון.

ספר לי סיפור

הסיפור עצמו, בואו נודה, סתמי וכמעט לא מורגש. בודדים האנשים ששיחקו במשחק ובאמת יוכלו לספר לכם על מה מדובר מעבר לסיפור הרקע הכללי שמציגים לנו בהתחלה, משם הכל נהפך למעין מיש מש – והקטע הכי מצחיק? זה כנראה לא יפריע לכם לשחק בשום שלב, אבל זו עדיין נקודה חלשה של המשחק וחייבים לציין את העובדה הזו.

אם הספקתם לשחק במשחק הראשון ולשכוח מי נגד מי, מה, ולמה, המקרה חוזר על עצמו עם המשחק השני בסדרה, זאת אומרת: הסיפור באמת פשוט משעמם. אחרי שהוירוס שתקף מתחיל להעלם, 8 חודשים אחר כך תמצאו את עצמכם בוושינגטון מגנים על עיר הבירה, מול 3 קבוצות עיקריות: ה-Hyenas, ה-True Sons, ה-Outcasts ואפילו כמה סוכני Division שסרחו. אפשר לומר שכאן זה נגמר. אה, יש עוד קבוצה מעניינת שתגלו בסוף המשחק, אבל נשמור לכם את זה, רק נציין שהחבר'ה האלו לא פראיירים.

הסיפור עצמו, בואו נודה, סתמי וכמעט לא מורגש.

מעבר לזה, הדיאלוג בקטעי המעבר מרגיש מביך לעתים. מתי יבינו מפתחי משחקים ששחקן אילם זו אף פעם לא הבחירה הנכונה, זה הופך את הכל למוזר. אנשים שופכים את הלב, בוכים, כועסים, מתפרקים, ובכל רגע הדמות שלנו תביט בהם עם עיניי העגל שלה והפרצוף הדבילי הזה.

די, חברים – חלאס. תנו לדמות שלנו לדבר.

מכסה, מכסה, ועוד פעם: מכסה

מכסה היא מילת המפתח. העולם של The Division 2 הוא עולם מסוכן, ותהיו בטוחים שאתם הולכים למות והרבה. למרות שנהרגתי לא קצת, והיו רגעים שזה הרגיש פשוט מתסכל עד רמת המעצבן וההתלבטות העצמאית האם לשבור את הטלוויזיה עם השלט (אולי זה רק אני עם בעיית עצבים אבל, מי יודע) – המשחק תמיד הרגיש הוגן, ובשום שלב לא באמת יכלתי להאשים את המשחק כי הוא לא פיירי. טוב, למעט באג אחד של בוס שנתקע בקיר והפך לבלתי פגיע, אבל נבליג.

כמו שאמרנו: מכסה. במידה והחלטתם לצאת מהמכסה, האוייבים שלכם יוכלו לחסל אתכם ברגע, ואף אחד לא מבטיח לכם שחברי הקבוצה שלכם יצליחו להחיות אתכם בזמן. אז בחרו את סגנון המשחק הנכון לכם: הרבה שחקנים בוחרים ללכת על רובה הצלפים, ולשחק לטווח הארוך לאט ובטוח כשהם נשארים מאחורי מחבוא, בעוד אחרים מחליטים להקיף מהצד השני עם שאטגנים חסרי רחמים ולהריץ את המשחק שלב קדימה, מה שלא תבחרו – אין דרך מושלמת לכל סיטואציה ומצב, ולפעמים צריך פשוט לדעת להתאים את עצמך למשחק.

ישנם 3 סוגי אוייבים עיקריים: מעבר לאוייבים הרגילים, קיימים גם כאלו בצבעי כחול וירוק, ואליהם כדאי לשים לב. לאוייבים עם סימון החיים הכחול יש מגנים חזקים יותר, עם כלי נשקים חזקים יותר, בין היתר להביורים ויכולות לשלח בכם מכוניות על שלט שמתפוצצות, ואלו ממש מעצבנות. אחריהם מגיעים האוייבים עם הסימון הירוק, אלו עם המגן שמרגיש כאילו הוא בלתי מנוצח, והם גרועים אפילו יותר, ונגדם תצטרכו הרבה פעמים לעבוד כצוות, אחרת מצפה לכם אתגר קשוח.

והבוסים. אלו מסומנים בצהוב, והאמת שהם קצת בנאליים. כן, הם אפילו יותר חזקים ובעלי מגן עוצמתי יותר, אבל בתכלס הם לא מרגישים שונים מהאוייבים הרגילים, והאמת זה קצת מתסכל.

אין דרך מושלמת לכל סיטואציה ומצב, ולפעמים צריך פשוט לדעת להתאים את עצמך למשחק.

בעוד אתם משחקים וחושבים שאתם בלתי מנוצחים, אלו הבוסים שיכולים לשנות את כל המשחק, במיוחד כשהם מגיעים מלווים במספיק חיילים לצידם ומצליחים להפוך את כל המשחק לטובתם.

כש-Ubisoft מחליטה להשקיע עד הסוף

כלי הנשק במשחק מרגישים מצוין. מעבר לעובדה שהם פשוט נראים מצוין מכל זווית, ותמיד מהנה למצוא את הנשק שכל כך רצית ולשפר אותו עם המודים הרלוונטיים, הירי מרגיש כאילו הוא תואם לכל נשק והאופי האישי שלו, בין אם מדובר ברובה סער סטנדרטי, צלף, שאטגן, או מכונת ירייה כבדה.

כל אלו מרגישים כאילו הם מגיבים כמו שהיינו מצפים מהם, וכך הם גם נשמעים. אני מודה שאמנם אני עברתי טירונות 02 בלבד אז הניסיון שלי עם כלי נשק הוא מוגבל, אבל לעניות דעתי, מדובר בהצלחה גדולה מצד Ubisoft.

ותהיו בטוחים שגם אם אתם חושבים שאתם יודעים איזה נשק אתם אוהבים ונכון לכם, אתם תגלו מהר מאוד כי לפעמים אתם חייבים להשתמש בכלי נשק שהם לא בהכרח הבחירה הראשונה שלכם – וזה בסדר ואפילו מהנה.

מעולם לא אהבתי שאטגנים, אבל לרגעים היו בוסים שאילצו אותי להשתמש בנשק הזה, בזכות הנזק הגבוה שהוא עושה, ואני מודה, התאהבתי. אוי… כמה התאהבתי.

אני מודה שאמנם אני עברתי טירונות 02 בלבד אז הניסיון שלי עם כלי נשק הוא מוגבל, אבל לעניות דעתי, מדובר בהצלחה גדולה מצד Ubisoft.

סיפור דומה מגיע עם הסקילים. בעוד אתם בטוחים מה הסקילים הנכונים לכם, אין ספק שאתם תתנסו עם סקילים אחרים, וכנראה תגלו שאין לכם מושג איך הסתדרתם בלעדיהם עד היום. בין אם מדובר ב-Turret המעופף או הנייח שייתנו לכם עזרה, או המגן שיכול להציל אתכם מסיטואציות קשוחות ולא צפויות, תהיו בטוחים שאתם תגלו סקילים מדהימים, והבעיה היחידה היא רק שאתם לא יכולים להשתמש בכולם במקביל.

העולם פתוח, ואתם באמת רוצים להיות חלק ממנו

העולם הפתוח של The Division 2, כמו שכבר אמרנו, מתעלה בכל אספקט על ניו-יורק מהמשחק הראשון. עם צבעים שמרגישים נעימים ואמיתיים, כאוס שמרגיש אותנטי לחלוטין, והעובדה הכי חשובה: תמיד יש מה לעשות.

ברוב משחקי העולם הפתוח כנראה שתמצאו את עצמכם משתמשים לא מעט באופציית ה-Fast Travel, על מנת לדלג על קטעים שלמים של המפה ולהגיע כבר לעניין האמיתי, אבל לא ב-The Division. החבר'ה ב-Ubisoft הצליחו לגרום לכל רגע שטיילתי בעיר להפוך למהנה – ולמרות גודל המפה העצום, וכמות האתגרים הבלתי נגמרת שמסתררים ברחובות וושינגטון, לא זכור לי שהרגשתי כאילו מיציתי את העיר הזו.

בין אם תתקלו בכמה אוייבים שפשוט מטיילים במפה, או בשלל הפעילויות, בינהן השתלטות על נקודות מפתח על המפה, הצלת אזרחים מהוצאות פומביות להורג או מה לא, העניין לא נעלם.

מתוך עשרות השעות שלי על המשחק, אני חושב שבמחצית מהן מצאתי את עצמי מטייל ברחבי העיר ללא מטרה אמיתית, עולה רמות לאט, ובאדישות טוטאלית מחליט שלא אכפת לי, כי אני נהנה, ובים של משחקי עולם פתוח, מדובר פה ביהלום מלוטש.

תצאו לי כבר מהארנק!

אין מה לעשות, אנחנו ב-2019, ובכל זאת מדובר במשחק מבית Ubisoft, אותה חברה שמכרה ל-Assassin's Creed האחרון חבילות בשם "חוסכי זמן" – למה שאני ארצה לשלם כדי לשחק פחות, זה כנראה פשוט אומר שהמשחק לא מהנה! …אבל עזבו, בואו נדבר על The Division 2.

בגדול: לא חסר מה לקנות, אבל לפחות מדובר רק בדברים קוסמטיים ולא כאלו שנותנים לשחקנים שכן יבחרו לשלם גם יתרונות על שחקנים אחרים. סקינים לכלי נשק, חליפות מלאות ופרטי לבוש באופן כללי, יש ובשפע. יש גם Loot Boxes של תלבושות כאלו ואחרות שתוכלו להרוויח גם בלי לשלם, אבל כמובן בקצב איטי משמעותית.

אז מה חשבנו?

The Division 2 הוא הכלאה מעניינת בין משחק יריות מגוף שלישי לקצת RPG, כזה שכולל מערכת התקדמות מעניינת עם סקילים והמון Loot ממכר. מערכת המכסה עובדת מצוין והמשחקיות פשוט יוצאת מן הכלל. הסיפור אמנם לא מוצלח, אבל בשום שלב זה לא מנע ממני להרים את השלט כל סוף יום מחדש ולצלול לכמה שעות משחק לפני שאני צריך לקום ליום העבודה או הלימודים שבא אחריו, גם כשהייתי צריך לקום מוקדם במיוחד – אבל פשוט לא הצלחתי למנוע מעצמי מלשחק.

The Division החדש הוא לא מושלם, ובהחלט לא מתאים לכולם, ואם לא אהבתם את המשחק הראשון, כנראה שלא תתחברו גם למשחק החדש בסדרה, פשוט כי מדובר במשחק דומה מאוד, עם זאת בגרסא ה(כמעט) אידיאלית שלו, אבל אם משהו מכל הברבור הארוך הזה שלי על המשחק היה נשמע לכם מעניין – לכו על זה ורוצו לקנות, תודו לי אחר כך.