גילוי נאות: אני אנסה להשאיר את הביקורת spoiler-free ככל האפשר לכל אוהבי הסדרה כמוני, אבל יש לקחת בחשבון כי הביקורת תכלול ספויילרים על המשחק הקודם בסדרה.
The Last of Us Part II הוא המשך למשחק הראשון בסדרה (הערת העורך: פנו מקום לשרלוק הולמס) שיצא ב-2013. חברת Naughty Dog המפתחת הפתיעה אותנו, אבל גם נתנה לנו תקווה להמשך, עם ההכרזה על המשחק החדש, לאחר שהמשחק הקודם הסתיים בצורה כל כך מפתיעה שבה לא יכולנו להבין מה יקרה בעתיד עבור הדמויות. הסיפור כלכך מרגש ועוצמתי, ואי הידיעה מה קרה בין ג'ואל ואלי לאחר החלטתו הסופית נשארה תקועה במחשבות שלנו בשנים האחרונות, לצד השאלה "האם אי פעם בכלל יהיה המשך לסיפור הזה?". אז Naughty Dog לא רק הביאה לנו סיפור שנותן פרספקטיבה אחרת לאחר התבגרות הדמויות, אלא אפילו סיפקו לנו משחק שנותן הנאה עם כל פעולה והתגנבות בגוף שלישי, בדומה למה שהכרנו מהמשחק הקודם.
אז אני לא אספר לכם יותר מדי, ולא כי אני לא רוצה – כי אני רוצה להימנע מספויילרים מיותרים, בכדי שגם אתם (אם עדיין לא שיחקתם) תוכלו ליהנות ממה שאני חוויתי.
אני כל כך רוצה לדבר עם אנשים על המשחק, לשתף רגעים מדהימים, מפתיעים ומרגיזים שרצים בזיכרון שלי כבר כמה ימים מאז שסיימתי את המשחק, שכולל בתוכו גם את אופציית ה-New Game Plus, למי שתהה. לדבר על הפרטים הקטנים והמגניבים שלא כולם היו שמים לב אליהם ובטח לא מיד, אבל אי אפשר. מה שכן, אני אספר על המשחק בכללי, בלי לספר יותר מדי על הסיפור על מנת שתוכלו לגלות אותו בעצמכם. ביקורת מזווית קצת אחרת.
הדבר הכי טוב בחלק 2 של המשחק, זו הדרך בה המשחק מספר לנו את סיפור ההמשך של המשחק הקודם, שהיה אחד מהמשחקים הגדולים והטובים יותר ברשימת משחקי הסינגלפלייר של השנים האחרונות. הכל מתחיל יחסית פשוט: ארבע שנים לאחר החלטנו הגורלית של ג'ואל (סוף המשחק הראשון), אנחנו פוגשים את אלי, כדמות יותר בוגרת, כועסת, ועדיין חסינה לוירוס. הכעס והרגשת האשמה על הגורל הבלתי נמנע לוקחים אותה למסע של נקמה אלימה, והרצון ל"עין תחת עין" שרודף אחריה זמן רב במשך כל המשחק. המשחק הופך להיות "חריף" יותר ממה שציפיתי. אנחנו רואים איך סיאטל שבארה"ב הפכה לאיזור מלחמה בין קבוצות השורדים לאחר התפשטות הוירוס. המשחק החדש מביא לנו דמויות חדשות שמפתיעות אותנו במשך כל המשחק, והסיפור מוצג בצורה אדירה ומדהימה, בדיוק כמו קודמו.
הדבר הכי טוב בחלק 2 של המשחק, זו הדרך בה המשחק מספר לנו את סיפור ההמשך של המשחק הקודם, שהיה אחד מהמשחקים הגדולים והטובים יותר ברשימת משחקי הסינגלפלייר של השנים האחרונות.
Naughty Dog מציגה בפנינו דמויות מעניינות שלא ניתנות למחיקה מהזיכרון, בו אנחנו מקבלים אותן כמו שהן. המשחק מציג בפנינו רגעים חזקים ומאתגרים, ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בנעליה של אלי. המשחק מלא ברגעים אכזריים, טרגיים, אליהם אנחנו נכנסים עמוק יותר ויותר והכל בגלל שאתה חלק גדול ממנו, בין אם אתה רוצה ובין אם לא. למרות שלקח לי כ-26 שעות לסיים את המשחק, לא הרגשתי פעם אחרת שגוררים את המשחק יותר מדי, כל מה שנמצא במשחק שם מסיבה כל כך משמעותית להמשך הדרך.
המשחק רץ מדהים (פלייסטיישן 4 פרו), ואני אפילו לא יודע איך Naughty Dog הצליחו לגרום לקונסולת בת 2013 (כן, הקונסולה המקורית הגיעה לפני המון זמן) להריץ דבר יפהיפיה כמו המשחק הזה. ממערות תת-קרקעיות לבנייני משרדים, דירות רעועות והרחובות הגדולים של סיאטל. המשחק מתאר עולם ריק וללא חיים, בו האנושות פשוט "עזבה". אחרי כל היופי הזה, אנחנו מגיעים למשחקיות, עם התגנבות ממש כיפית ומהנה. למרות זאת, היו לי המון מקרים בהם פשוט הייתי נכנס ויורה כמו "רמבו" עד שהייתי מפסיד, ומתחיל מאותה נקודת הצ'קפוינט מההתחלה. המכניקה במשחק מאפשרת לאלי להתכוכף, לזחול, להתחמק ואפילו לברוח במצבים קריטיים. הסביבה במשחק מספיק גדולה ומאפשרת אימפרוביזציה בכל סיטואציה. אפשר להתגנב אל האויביים ולהוריד אותם אחד אחר השני, או אפילו להיכנס (כמו שסיפרתי) כמו רמבו ולקוות לא למות. האויבים לא תמיד יעשו את אותו הדבר, וה-AI תמיד ישנה את ההתנהגות בהתאם לסיטואציה. כמו כן, לכל אויב יש שם משלו, מה שרק מכניס ריאליסטיות גדולה יותר למשחק. כאלו היו הרגעים בהם הרגתי אויב בעזרת חץ וקשת לראש, כשלאחר כמה שניות שמעתי את חבריו מחפשים אותו וצועקים את שמו.
אני חייב להודות ל-Naughty Dog על העבודה הנפלאה הזאת. הם פשוט פרצו גבולות חדשים. אפילו מחוץ לשדה הקרב המשחק תמיד הרשים אותי; נהניתי מהנוף של ההרים בעולם, הצמחים שגודלים בחנויות ועל קירות של בתים, גורדי השחקים ההרוסים שבעיר, ועוד… לצד היופי, האודיו שיחק עבודה מאוד חשובה. תמיד נתן צד ריאליסטי מראש חשוב לסביבה, עם גשמים ורעמים ללא הפסק, שקט של הטבע, רעש הקליקרים שתמיד מפתיעים במשך כל המשחק,אפילו הדלתות, שבירת החלונות וירי הנשקים של אלי.
אז בקיצור, אחרי כל זה אתם בטח שואלים "כמה אתה נותן למשחק?", "שווה לשחק?", "שווה לקנות?". לאחר כל מה שאמרתי, אני די בטוח שאתם יכולים לצפות מה תהיה התשובה שלי. לא יצא לי לשחק במשחקי Naughty Dog בתקופת הפלייסטיישן 3, ולכן נהניתי מה-Remasterים והחידושים, כולל Uncharted, Jak and Daxter והגדול ביותר בעיניי: The Last of Us הראשון. אני מעריץ גדול ויכול לקרוא לעצמי חולה על המשחקים, וכן, שיחקתי מספיק משחקים כדי להבין: The Last of Us Part II הוא באמת טוב.
אני חייב להודות ל-Naughty Dog על העבודה הנפלאה הזאת. הם פשוט פרצו גבולות חדשים.
אז הנה זה בא: המשחק הפיל אותו מהכסא. אני נותן לו 10 מ-10. הנה, אמרתי. המשחק הזה שווה כל שקל שתוציאו עליו (כמובן כמה שפחות, יותר טוב), אבל אני חייב להגיד שמדובר בקנייה שווה. אני ממליץ לכולם לשחק במשחק. המשחק החדש מציג בפנינו סיפור מלא רגשות, משחקיות מלאת התגנבות מהנה, ואקשן שמשפר את המכניקה מהמשחק הראשון, עם שילוב הפעולה מסדרת Uncharted. המשחק לא רק נותן לך את ההרגשה של מסע בלתי נשכח, לדעתי הוא לא פחות מסרט הוליוודי, ובעיניי – הפלייסטיישן קיבל את המשחק האקסקלוסיבי הטוב של השנה.
